תמיד חשבתי שאין לי בעברי שום רקע וקשר לנדל”ן. זאת אומרת גדלתי בקיבוץ, בת זקונים להורים אידיאליסטים שהיו ממקימי הקיבוץ, והחינוך היה בהתאם. שהייתי צעירה החיים התנהלו לפי סדר היום הקיבוצי ואפילו על הבגרויות ויתרנו כולנו בני השכבה שלי מפני שמול תאריכי הבחינות היתה פעילות חברתית שהוצגה כהרבה יותר חשובה.
המחשבה מאחורי ההתנהלות הזאת היתה – שבחיי קיבוץ (עבודה ברפת, חקלאות או בתי ילדים) אין ממש צורך בחינוך גבוה והתפתחות אישית. פעילות חברתית למען הכלל נמצאת תמיד מעל הכול.
זהו, זה הרקע שלי והאמת שאין בי גם שום כעס, הכל נעשה מכוונות ממש ממש טובות, שנראו נכונות לתקופה. מעורר פליאה איך יכלו להיות כל כך נאיבים.
אבל בכל ההתנהלות הזאת מסתבר שהנדל”ן בכל זאת היה קיים בחיי רק בחוסר מודעות מוחלט ולכן בהפסד.
אבא שלי היה בן למקימי הישוב פרדס חנה, לסבא וסבתא שלי היה משק עזר בן כמה דונמים וגם פרדסים מרוחקים יותר מהבית, מה שנקרא נחלה. אבא שלי למרות שגר בקיבוץ היה עוזר להם בניהול המשק ללא שום תמורה.
כשסבא וסבתא הלכו לעולמם הייתי בת 12 הם חילקו את הירושה שווה בשווה בין האחים.
עד כאן הכל טוב ויפה. הנה אני ילדה בת 12… כמעט בעלת רכוש נדלני…
אך… אבא שלי לא חשב פעמיים וויתר על חלקו לטובת האחים שלו!
ההסבר היה: “שלו עצמו אין צורך ברכוש וגם ילדיו מסודרים בקיבוץ…!!”
איזה תמימות… היו זמנים…
דרך אגב, גם בעלי שגדל בעיר יש סיפור דומה במשפחתו. היום זה נראה מוזר, אבל אלה היו הזמנים, ההחלטות נלקחו מתוך דאגה לזולת ולקיחת אחריות אישית.
בקיצור זאת היתה הפעם הראשונה שהיתה לי איזה נגיעה בנדל”ן שכאמור פוספסה בגדול.
מסקנה: הזמנים היו אחרים ומה שהיה, היה.
המשך יבוא…
