טוב, כבר הבנו (מחלק א’) שהמורשת בקיבוץ היתה להתחלק! כל דבר טוב שיש לך, נכס או השקעה נדלנית למשל – תחלק לאחרים, שהם יהנו. ככה זה קיבוצניקים. אז אם זאת המורשת – אנחנו נשארים נאמנים לה, זאת אומרת ממשיכים לעשות שטויות…
עבר זמן, ואני כבר ילדה גדולה אחרי הצבא, עוזבת את הקיבוץ ועוזבת את הארץ לקליפורניה, חשבתי שאם אהיה רחוקה אז אהיה יותר חכמה. למדתי צילום ועיצוב גרפי, הכרתי את בעלי ונולדה לנו בתנו הראשונה.
הורי בעלי שרצו “לסדר” אותנו בחיים נתנו לנו כסף כדי שנשקיע בנכס נדלני… עד כאן הכל טוב ויפה, מחשבה נכונה. אבל איך אומרים “נתנו אגוזים למי שאין לו שיניים…”
באותו הזמן גרנו בלוס אנג’לס ולא הבנו כלום בנדל”ן. כולם מסביבנו קנו נכסים כמו מטורפים (קצת מזכיר את מה שקורה בארץ עכשיו, אבל זה לדיון אחר). הנושא החם היה נדל”ן והמחירים עלו בקצב מהיר.
כנראה שאני מדחיקה מפני שאני לא זוכרת בדיוק איך הגענו לנכס המסויים שקנינו בסופו של דבר – מי רוצה לזכור במדוייק את השטות של חייו.
מהר מאוד הסתבר שבחוסר ההבנה שלנו קנינו נכס בדיוק ערב משבר כלכלי גדול.
ללא תוכנית עסקית.
ללא ידיעה של מחיר השוק.
ללא הבנה מה הולך להיות בשכונה.
ללא ידיעה מי יהיו הדיירים שלנו.
ללא כלום.
בקיצור קנייה שמשולה להתאבדות כלכלית, זה בדיוק מה שהיה… ויותר…
הנכס היה טריפלקס, זאת אומרת שלוש יחידות דיור, ישן ורעוע אבל במיקום מרכזי.
יחידת הדיור הראשונה הושכרה למשפחה ממוצא הודי שהסתבר (לא ידענו) שהיא מנהלת פעוטון בביתה. התשתיות הישנות לא עמדו בעומס הרב וכמעט כל שבוע הביוב עלה על גדותיו והתלונות היו בלתי פוסקות.
יחידת הדיור השנייה הושכרה לאמן שלכאורה נראה שהיה דייר טוב אבל בהמשך התגלה כאלים ומאיים.
גולת הכותרת היתה היחידה השלישית הקטנה מעל הגראז’, היחידה הזאת הושכרה ללא מחשבה שנייה וכלאחר יד ל… סוחר סמים.
אבל לא שהלכנו על סוחר סמים בסטייל מדרגה א’ עם מרצדס וכל הגינונים. סוחר הסמים “שלנו” היה מהסוג הכי נמוך ובזוי. בעצם הוא היה סוג של הומלס שלרגע הצליח לשכור דירה (מצא פראיירים).
הוא הזמין את כל החברים הטובים שלו מהפארק (הומלסים) לגור איתו בדירה. הדירה נהפכה למחסן סמרטוטים (כמעט ואי אפשר היה לפתוח את הדלת). הדירה הושחתה לחלוטין. רעש, צעקות, מכות, תלונות מהשכנים, איומים, משטרה ועוד ועוד.
על תשלום שכר דירה בכלל לא היה מה לדבר. האמן רצה לעזוב והיה הולך מכות עם החברים ההומלסים של סוחר הסמים. המשפחה ההודית גם היא רצתה לעזוב, לא מאשימה אותם פעוטון וסחר בסמים לא ממש הולכים ביחד…
שוב, אני מודה שאני לא זוכרת את כל הפרטים (הדחקה עובדת נהדר), בדרך לא דרך הצלחנו להוציא את סוחר הסמים ולהחליף את המנעול, אבל הוא לא התרשם וחזר לדירה דרך החלון… או שפרץ את הדלת. תלונה במשטרה שבסוף הובילה לבית משפט…
מיותר לציין שהיינו מותשים, מתוסכלים, מיואשים ועוד שלל רגשות שליליים אחרים (שגם אותם אני מדחיקה). עסקנו במשהו שלא הבנו בו ועשינו כל טעות אפשרית. שום דבר, אבל שום דבר בהקשר הנכס הזה לא נעשה נכון!
ואז עשינו את הטעות הגדולה ביותר – עקב עזיבת הדיירים ומצב הנכס, התייאשנו והפסקנו לשלם את המשכנתא, והנכס… עוקל לטובת הבנק.
אין מה לדבר שהחינוך הקיבוצי ניצח ובגדול חילקנו את הרכוש שלנו ל… בנק אמריקאי.
התחושה שלנו היתה שלעולם, אבל לעולם, לא נהיה יותר בעלים של נכס נדלני ולא נתעסק יותר עם דיירים!
דרך אגב, שוק הנדל”ן בלוס אנג’לס ירד בתחילת שנות התשעים (התקופה בה קנינו את הנכס) ולאחר מכן ביצע זינוק מרשים ומאז ירד שוב. אם היינו מכירים את השוק והדינמיקה שלו ומתאמצים להחזיק את הנכס עם דיירים יותר איכותיים ומוכרים אותו בזמן, היינו מיליונרים…
מאז שעזבנו את לוס אנג’לס וחזרנו לארץ לא הייתי שם בביקור, מעניין להגיע לאותו נכס ולראות מה קורה איתו עכשיו…
על הזמן שעובר… הגלגל שמתגלגל… בפעם הבאה
